על מנת שעסק יקבל רישיון עליו לקיים את תכליות דיני התכנון והבניה. ככלל על עסק לפעול בהתאם לתוכנית ולהיתר הבניה.
במקרים מסוימים בעל העסק צריך להצהיר כי קיים היתר בניה לבית העסק או כי לא הצליח למצא את ההיתר בשקידה סבירה, ובמקרים אחרים, הרשות בודקת במסמכיה היא את קיומו של ההיתר.
כאשר מדובר בעסק הממוקם במבנה ישן, ואפילו ישן מאד, מתעוררת בעיה רוחבית של היעדר מסמכים בכלל, והיעדר היתרים בפרט, בתיקי ההנדסה.
שוב ושוב יש להשיב על השאלה – האם ביחס למבנה ישן עלינו להניח שבזמן אמת ניתן למבנה היתר אך הוא אבד בשל חלוף השנים, או שמא עלינו להניח' שמשמעות היעדר ההיתר בתיק היא' שלמבנה כלל לא ניתן היתר והשימוש בו נעשה בניגוד לחוק, גם אם זהו שימוש רב שנים.
קיים נוהג, המיושם בפועל, לפיו התקופות לבחינת קיומם של היתרי בניה חולקו לזמן שלפני הקמת המדינה (עד 1948), הזמן שמן הקמת המדינה ועד לחקיקת חוק התכנון והבניה (1948-1965) והזמן שלאחר חקיקת החוק האמור (1965 ואילך).
בהתאם לאותו הנוהג נקבעה סוג של "חזקה" או " "נוהג" לפיהם: ביחס למבנים שנבנו לפני התקופה הרלוונטית (או 1948, או 1965- תלוי את מי שואלים) ("מבנה ישן"), ההנחה היא שהם נבנו כדין, וההתנהלות כלפי אותם מבנים היא כמו ההתנהלות כלפי מבנים להם יש היתר בניה.
לפי אותה הנחה, המצב בפועל של המבנה הישן משקף את היתר הבניה שניתן לו.
פסק דין הימנותה שניתן בנובמבר 2021 הופך את הקערה על פיה וקובע כי בשטח מדינת ישראל ניתנו היתרים למבנים כבר משנת 1936, ולכן אין ליישם כל חזקה כללית וגורפת לגבי חוקיות הבניה של מבנים ישנים, אלא יש לבחון כל מבנה וכל מקרה לגופו. אנו סבורים שיש להתייחס לפסק דין זה בזהירות הראויה ואין לאמצו באופן גורף ודווקני ביחס לכל העסקים טעוני הרישוי המנוהלים במבנים ישנים.
אנו מודים למי ששלח לנו את פסק הדין.
