רישוי & עסקים

המונח קניון לעניין חוק רישוי עסקים מוגדר בתוספת לצו רישוי עסקים :

“קניון” – מרכז קניות במבנה מקורה וסגור מכל צדדיו, שיש בו כניסה משותפת אחת לפחות ושבו 10 בתי עסק לפחות או ששטחו הכולל 1,000 מ”ר לפחות.

עודכן ביום 9.10.23

להמשיך לקרוא

סעיף 219 לחוק התכנון והבניה דן בהוצאת צו מינהלי להפסקת שימוש-

219.  (א)  ראה מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מקומית, או מהנדס הוועדה, על יסוד תצהיר שהגיש לו מפקח כאמור בסעיף קטן (ג), כי יש יסוד סביר להניח כי מתבצע שימוש אסור, רשאי הוא לצוות בכתב על הגורמים המנויים בסעיף 243(ו), ועל כל מי שמועסק בשירותם, להפסיק את השימוש האסור בתוך חמישה עשר ימים מיום מתן הצו (בפרק זה – צו מינהלי להפסקת שימוש); ואולם נותן הצו רשאי לצוות על הפסקת השימוש האסור באופן מיידי אם ראה כי יש בשימוש האסור סכנה לשלום הציבור או לבטיחותו.

          (ב)  לא יינתן צו מינהלי להפסקת שימוש אלא אם כן התקיימו שני אלה:

(1)   לא הוגשו לבית המשפט כתב אישום או בקשה לצו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 236 בעניין אותו שימוש אסור;

(2)   במועד הגשת התצהיר לפי סעיף קטן (ג) לא חלפו יותר משישה חודשים מיום שהחל השימוש האסור באותו מקום, ולעניין שימוש אסור בבית מגורים – לא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום שבו החל השימוש האסור.

          (ג)   לא יינתן צו מינהלי להפסקת שימוש אלא אם כן מפקח הגיש, למי שמוסמך לתת את הצו, תצהיר חתום בידו שבו ציין את פרטי השימוש האסור שנעשה במקום וכן כי לפי בדיקתו במועד הגשת התצהיר לא חלפו יותר משישה חודשים מיום שהחל השימוש האסור באותו מקום, ולעניין שימוש אסור בבית מגורים – לא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום שבו החל השימוש האסור.

          (ד)  צו מינהלי להפסקת שימוש יכלול את כל אלה:

(1)   פרטים בדבר מיקום המקרקעין שבהם חל הצו;

(2)   תיאור העובדות שעל פיהן הוחלט לתת את הצו;

(3)   אישור בדבר קיום חובת ההיוועצות לפי סעיף 225;

(4)   פרטים בדבר הזכות לבקש את ביטול הצו לפי הוראות סעיף 228;

(5)   פרטים בדבר אופן ההתקשרות עם נותן הצו.

שימוש אסור מוגדר בסעיף 203 לחוק התכנון והבניה-

“שימוש אסור” – כל אחד מאלה:

(1)   שימוש במקרקעין הטעון היתר שנעשה בלא היתר, או בניגוד לתנאי היתר או שימוש במקרקעין בניגוד לתכנית;

(2)   שימוש בעבודה אסורה;

עבודה אסורה מוגדרת בסעיף 203 לחוק התכנון והבניה–

“עבודה אסורה” – בנייה או עבודה הטעונה היתר שנעשתה בלא היתר או בניגוד לתנאי היתר;

הגורמים המנויים בסעיף 243(ו) הינם-

 (ו)   נעשה שימוש אסור, ניתן להאשים בו אחד או יותר מאלה, ואולם לא יואשם לפי סעיף זה מי ששוכר את המקרקעין למטרת מגוריו בהם:

(1)   בעל ההיתר לביצוע העבודה או לשימוש או מי שמוטלת עליו החובה לקבל היתר לשימוש;

(2)   מי שהוא בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה, למעט מחכיר לדורות; היו המקרקעין בבעלות משותפת, ייחשב כבעלים לעניין פסקה זו רק מי מהבעלים שהיה בעל שליטה במקרקעין בשעת ביצוע העבירה, אם ניתן לאתרו בשקידה סבירה, ואם לא ניתן לאתרו כאמור – ייחשב כבעלים מי שרשום בפנקסי המקרקעין כבעל המקרקעין;

(3)   בעל השליטה במקרקעין בשעת ביצוע העבירה;

(4)   מי שמחזיק בפועל במקרקעין בשעת ביצוע העבירה;

(5)   מי שביצע בפועל את השימוש, למעט עובדים המועסקים על ידו.

סעיף 236- “צו הפסקה שיפוטי קובע”-

236.  (א)  בוצעה עבודה אסורה או שנעשה שימוש אסור, רשאי בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג), לבקשת תובע, לצוות על הגורמים המנויים בסעיף 243(ג) או (ו), לפי העניין, על הפסקת העבודה האסורה או השימוש האסור, או לתת צו לסגירת הבניין או המקום (בסימן זה – צו הפסקה שיפוטי).

          (ב)  בית המשפט המוסמך כאמור בסעיף קטן (א) לא ייתן צו הפסקה שיפוטי אלא אם כן נוכח שיש בידי מבקש הצו ראיות לכאורה לביצוע עבודה אסורה או שימוש אסור, לפי העניין.

          (ג)   מתן צו הפסקה שיפוטי אינו מותנה בנקיטת הליכים נוספים לפי פרק זה.

סעיף 225 לחוק התכנון והבניה  קובע את חובת ההיוועצות כתנאי למתן צו מינהלי-

225.  (א)  לא יינתן צו מינהלי אלא לאחר שנותן הצו התייעץ –

(1)   לעניין צו שנותן מנהל היחידה הארצית לאכיפה – עם היועץ המשפטי של היחידה הארצית לאכיפה ועם מתכנן המחוז שבתחומו יינתן הצו;

(2)   לעניין צו שנותן יושב ראש ועדה מחוזית או מתכנן מחוז במרחב תכנון כמשמעותו בסעיף 12 – עם תובע המפוקח בידי המחלקה לאכיפת דיני המקרקעין;

(3)   לעניין צו שנותן יושב ראש ועדה מקומית, מהנדס ועדה מקומית או מהנדס רשות מקומית המוסמכת לאכיפה – עם תובע מטעם הוועדה המקומית או הרשות המקומית המוסמכת לאכיפה, לפי העניין.

          (ב)  היוועצות כאמור בסעיף קטן (א) תתועד בכתב.

סעיף 228 לחוק התכנון והבניה קובע את הכללים להגשת בקשה לביטול צו מינהלי-

228.  (א)  הרואה את עצמו נפגע מצו מינהלי רשאי להגיש בקשה לביטול הצו לבית המשפט המוסמך כאמור בסעיף קטן (ב) בתוך 15 ימים מיום המצאת הצו לפי סעיף 226.

          (ב)  בית המשפט המוסמך לפי סעיף זה –

(1)   לעניין צו שניתן על ידי מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מחוזית או מתכנן מחוז – בית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים המקרקעין, שהוא הקרוב למקרקעין;

(2)   לעניין צו שניתן על ידי יושב ראש ועדה מקומית, מהנדס ועדה מקומית או מהנדס רשות מקומית המוסמכת לאכיפה – בית המשפט לעניינים מקומיים שבתחום שיפוטו נמצאים המקרקעין, ובאין בית משפט לעניינים מקומיים כאמור – בית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים המקרקעין שהוא הקרוב למקרקעין.

          (ג)   הוגשה בקשה לביטול הצו, לא יהיה בהגשת הבקשה כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע הצו.

          (ד)  אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע ממי שרואה את עצמו נפגע מצו מינהלי לפנות לנותן הצו ולהביא לפניו את טענותיו.

צו הריסה מנהלי

סעיף 221 לחוק התכנון והבניה דן בצו הריסה מנהלי-

221.  (א)  ראה מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מקומית או מהנדס הוועדה, על יסוד תצהיר שהגיש לו מפקח כאמור בסעיף קטן (ב), כי בוצעה עבודה אסורה, רשאי הוא לצוות בכתב על הריסת העבודה האסורה (בפרק זה – צו הריסה מינהלי), ובלבד שבמועד הגשת התצהיר לא הסתיימה העבודה האסורה או שלא חלפו יותר משישה חודשים מיום שהסתיימה, ולעניין עבודה אסורה לגבי בית מגורים – בית המגורים לא אוכלס או שלא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום שאוכלס; צו הריסה מינהלי יכול שיכלול גם הוראות בדבר הפסקת שימוש אסור.

          (ב)  לא יינתן צו הריסה מינהלי אלא אם כן מפקח הגיש, למי שמוסמך לתת את הצו, תצהיר חתום בידו שבו ציין את פרטי העבודה האסורה, ואם הצו כולל הוראות בדבר הפסקת שימוש אסור – גם את פרטי השימוש האסור, וכן כי לפי בדיקתו במועד הגשת התצהיר לא חלפו המועדים כאמור בסעיף קטן (א).

          (ג)   צו הריסה מינהלי יכלול את כל אלה:

(1)   פרטים בדבר מיקום המקרקעין שבהם חל הצו;

(2)   תיאור העובדות שעל פיהן הוחלט לתת את הצו;

(3)   אישור בדבר קיום חובת ההיוועצות לפי סעיף 225;

(4)   פרטים בדבר הבנייה שהצו מורה על הריסתה;

(5)   פרטים בדבר המועד המוקדם ביותר האפשרי לביצוע הצו כאמור בסעיף 222(ג) ובדבר תחולת צו הריסה מינהלי על עבודה אסורה נוספת באותם מקרקעין כאמור בסעיף 223;

(6)   פרטים בדבר הזכות לבקש את ביטול הצו לפי הוראות סעיף 228;

(7)   פרטים בדבר אופן ההתקשרות עם נותן הצו.

          (ד)  צו הריסה מינהלי יכול שיחול גם על חלק מבניין שנבנה כדין, אם על פי חוות דעתו של מהנדס בניין ביצוע הצו רק לגבי החלק שנבנה שלא כדין יסכן את שלום הציבור או את בטיחותו.

“עבודה אסורה“ מוגדרת בסעיף 203 בחוק התכנון והבניה-

“עבודה אסורה” – בנייה או עבודה הטעונה היתר שנעשתה בלא היתר או בניגוד לתנאי היתר;

סעיף 145 לחוק התכנון והבניה קובע מהן העבודות הטעונות היתר–

145. (א)  לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו רשות הרישוי המקומית היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:

(1)   התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה;

(2)   הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה;

בפסקה זו –

“שינוי פנימי” – שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבנין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבנין או ברכוש משותף או בצנרת או ציוד אחר המשרתים גם דירות אחרות, אינו פוגע בזולת ואינו משנה את שטחה של הדירה למעט תוספת של שטח מרפסת שנסגרה כדין או את מספרן של יחידות הדיור;

“דירה” – חדר או תא, או מערכת חדרים או תאים, שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים, לעסק או לכל צורך אחר;

(3)   כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית.

סעיף 236 לחוק התכנון והבניה דן בהוצאת צווי הפסקה שיפוטיים-

236.  (א)  בוצעה עבודה אסורה או שנעשה שימוש אסור, רשאי בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג), לבקשת תובע, לצוות על הגורמים המנויים בסעיף 243(ג) או (ו), לפי העניין, על הפסקת העבודה האסורה או השימוש האסור, או לתת צו לסגירת הבניין או המקום (בסימן זה – צו הפסקה שיפוטי).

          (ב)  בית המשפט המוסמך כאמור בסעיף קטן (א) לא ייתן צו הפסקה שיפוטי אלא אם כן נוכח שיש בידי מבקש הצו ראיות לכאורה לביצוע עבודה אסורה או שימוש אסור, לפי העניין.

          (ג)   מתן צו הפסקה שיפוטי אינו מותנה בנקיטת הליכים נוספים לפי פרק זה.

שימוש אסור  מוגדר בסעיף 203 לחוק התכנון והבניה-

 “שימוש אסור” – כל אחד מאלה:

(1)   שימוש במקרקעין הטעון היתר שנעשה בלא היתר, או בניגוד לתנאי היתר או שימוש במקרקעין בניגוד לתכנית;

(2)   שימוש בעבודה אסורה;

עבודה אסורה מוגדרת בסעיף 203 לחוק התכנון והבניה-

 “עבודה אסורה” – בנייה או עבודה הטעונה היתר שנעשתה בלא היתר או בניגוד לתנאי היתר;

סעיף 234 (ג) לחוק התכנון והבניה- קובע מהו בית המשפט המוסמך-

  (ג)   בסעיף זה, “בית המשפט המוסמך” – כל אחד מאלה, לפי העניין:

(1)   אם הבקשה הוגשה בהליך פלילי על עבירה לפי פרק זה – בית המשפט הדן בהליך הפלילי;

(2)   אם הבקשה לא הוגשה בהליך פלילי כאמור בפסקה (1) – בית המשפט המוסמך כמשמעותו בסעיף 228(ב), בהתאם לגורם שמטעמו הגיש התובע את הבקשה.

סעיף 228(ב) קובע-

 (ב)  בית המשפט המוסמך לפי סעיף זה –

(1)   לעניין צו שניתן על ידי מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מחוזית או מתכנן מחוז – בית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים המקרקעין, שהוא הקרוב למקרקעין;

(2)   לעניין צו שניתן על ידי יושב ראש ועדה מקומית, מהנדס ועדה מקומית או מהנדס רשות מקומית המוסמכת לאכיפה – בית המשפט לעניינים מקומיים שבתחום שיפוטו נמצאים המקרקעין, ובאין בית משפט לעניינים מקומיים כאמור – בית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים המקרקעין שהוא הקרוב למקרקעין.

סעיפים 243(ג) ו- (ו)  קובעים את הגורמים הבאים-

(ג)   בוצעה עבודה אסורה לפי סעיפים קטנים (א) או (ב), ניתן להאשים בה אחד או יותר מאלה:

(1)   בעל ההיתר לביצוע העבודה או מי שמוטלת עליו החובה לקבל היתר כאמור;

(2)   בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה, למעט מחכיר לדורות; היו המקרקעין בבעלות משותפת, ייחשב כבעלים לעניין פסקה זו רק מי מהבעלים שהיה בעל שליטה במקרקעין בשעת ביצוע העבירה, אם ניתן לאתרו בשקידה סבירה, ואם לא ניתן לאתרו כאמור – ייחשב כבעלים מי שרשום בפנקסי המקרקעין כבעל המקרקעין;

(3)   בעל שליטה במקרקעין בשעת ביצוע העבירה;

(4)   מי שמחזיק בפועל במקרקעין בשעת ביצוע העבירה;

(5)   מי שביצע בפועל את העבודה האסורה, למעט עובדים המועסקים על ידו;

(6)   האדריכל, המהנדס, או ההנדסאי, האחראים לתכנון העבודה או לפיקוח עליה לפי הוראות חוק זה, או מי שתכנן בפועל את העבודה;

(7)   הקבלן הראשי, למעט עובדים המועסקים על ידו.

…..

(ו)   נעשה שימוש אסור, ניתן להאשים בו אחד או יותר מאלה, ואולם לא יואשם לפי סעיף זה מי ששוכר את המקרקעין למטרת מגוריו בהם:

(1)   בעל ההיתר לביצוע העבודה או לשימוש או מי שמוטלת עליו החובה לקבל היתר לשימוש;

(2)   מי שהוא בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה, למעט מחכיר לדורות; היו המקרקעין בבעלות משותפת, ייחשב כבעלים לעניין פסקה זו רק מי מהבעלים שהיה בעל שליטה במקרקעין בשעת ביצוע העבירה, אם ניתן לאתרו בשקידה סבירה, ואם לא ניתן לאתרו כאמור – ייחשב כבעלים מי שרשום בפנקסי המקרקעין כבעל המקרקעין;

(3)   בעל השליטה במקרקעין בשעת ביצוע העבירה;

(4)   מי שמחזיק בפועל במקרקעין בשעת ביצוע העבירה;

(5)   מי שביצע בפועל את השימוש, למעט עובדים המועסקים על ידו.