בפסק דין די מאנשפט בית המשפט התבקש להוציא צו סגירה, לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, לתחנת מעבר לפסולת הפועלת באזור תעשיה בטייבה וכן צו המורה לפנות ולנקות את האתר. הצו התבקש לאחר שהוגש כתב אישום לפי חוק רישוי עסקים, וחוק המים. הבקשה הוגשה עוד באוקטובר 2021 ומאז ניסו הצדדים להגיע להסכמות בדבר סגירת האתר ופינויו. משחשה המדינה כי הניסיון להגיע להסכמות אינו צולח וכי בעלי העסק ממשיכים להפעילו  ולקלוט עוד אשפה, התבקש בית המשפט להוציא צו לאלתר.

בית המשפט נסמך על הלכת מיאו והאו,  לפיה על המאשימה להראות כי מתן הצו נחוץ למניעת פגיעה ממשית ומוחשית באינטרס הציבורי וכי לא ניתן להשיג את מטרות הצו באמצעים מידתיים יותר. כן נקבעה בפסק דין מיאו והאו ההבחנה בין עסק שניתן לו רשיון בעבר אך הוא הפר תנאי מתנאיו לבין עסק שלא ניתן לו רישיון כלל או אף לא פעל מעולם לקבלת רישיון. כן נקבע כי על התביעה להגיש "ראיות לכאורה" לביצוע העבירה, ובית המשפט יבחן את הסיכוי, על בסיס הראיות הגולמיות להרשעה וזאת ביחד עם קיום עילת הפסקת עיסוק מיידית. 

במקרה זה בית המשפט השתכנע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות (הוגשו דוח"ות שלא נסתרו), לא הוכח כי למנהלי העסק יש זכות כלשהיא במקרקעין ובעצם הם פולשים למקרקעי ציבור, מעולם לא ניתן להם רישיון, וייתרה מכך, בעבר ניתנו נגדם מספר צוי הפסקת עבודה שהופרו ברגל גסה.

מכלול הנסיבות ובהן היקפי העסק והנזקים לקרקע חקלאית והעדר סיכוי להסרת מחדלים בעתיד הקרוב, והעובדה כי מדובר בעסק שכל כולו עבירות (הוא מנוהל ללא רישיון, ללא עמידה בדרישות חיקוקים סביבתיים, ובקרקע חקלאית שהיא רשות הרבים) ביאו את בית המשפט להחלטה בדבר הוצאת צו סגירה מיידי. 

פסיקה:
צא (רמ') 19248-10-21 מדינת ישראל נ. די מאנשפט (פורסם בנבו, 8.2.2023)
רע"פ 4384/13 מדינת ישראל נ. מיאו והאו בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 3.3.14)