לפני שנבדוק מהו פריט הרישוי המתאים יש להחליט מהו "מרלו"ג".
הקביעה תיעשה לפי הכלל הבסיסי הקובע, שלא משנה איזה שם בעל העסק או גורם אחר נותן לעסק- יש לבחון את הפעילות המתבצעת בו ברמה העובדתית ורק אז לבדוק התאמתה (או אי התאמתה) לפריט רישוי מסוים.
בפסק דין ביכורי השדה צפון, התבקש בית המשפט להוציא צו להפסקת שימוש במקרקעין בשל כך שהחברה, בין היתר, משתמשת במקרקעין בשימוש מסחרי לצורך ניהול מרלו"ג.
בעלי העסק טענו כי מדובר במתקן לשקילה, אחסון והפצת תוצרת חקלאית. וכי המשרד במקום משמש להוצאת תעודות משלוח- שזו פעולה שהכרחי לבצעה במקום- לצורך ניהול מערך של אחסנה והפצה בכמויות סיטונאיות.
בית המשפט אמר שהמונח מרלו"ג אינו קיים בחקיקה ("חיפושי אחר המונח "מרלו"ג" בחקיקה העלו חרס", עמוד 9 לפסק הדין).
באותו מקרה סבר בית המשפט כי התביעה טענה שמדובר בשימוש מסחרי ולא חקלאי. אם כך אכן סברה התביעה הרי שקיימים שלש אמצעים להוכיח פעילות מסחרית- כתובת רישמית של החברה ומשרדיה, פרסומים המציינים פעילות מסחרית במקום, תיעוד פעילות קופות רושמות, חשבוניות על רכישות במקום, תיעוד קיומם של משרדי מכירות, תיעוד רכבים סיטונאים או קמעונאים המגיעים למקום וכו'.
עוד מונח שאליו התייחס בית המשפט כמונח שאינו קיים בחקיקה – "שיווק ישיר ללקוחות" ואמר כי הדבר אינו מעיד בהכרח על מכירה במקום. מה עוד שבמקום אותרו משאיות בהיקף גדול המעיד לכאורה על שיווק סיטונאי. עוד הוסיף בית המשפט כי ייתכן ומדובר בשיווק ישיר לרשתות שלא באמצעות ספקים, כדוגמת תנובה. שיווק כזה אינו מעיד על שיווק קימעונאי.
מסקנת בית המשפט הייתה כי הפעילות המתוארת אינה שונה מפעילות בבתי אריזה אחרים המובילים תוצרת למרכזי הפצה של ספקים אחרים.
מרלו"ג איננו עיסוק הטעון רישוי בשמו זה. לכן יש לבחון מה הפעילות המתבצעת בו – בית אריזה, שימוש מסחרי, אחסון וכו'- על מנת לקבוע מהו פריט הרישוי המתאים לעיסוק הספציפי.
לעניין ניהול בית אריזה ושימוש במקרקעין חקלאיים לבית אריזה ראה: האם בית אריזה לתוצרת חקלאית טעון רישיון עסק?
