האם העיריה והמדינה חייבות בהוצאת רישיון עסק

האם כאשר העירייה מנהלת עסק המנוי בצו רישוי עסקים (“הצו”) או עורכת אירוע חד פעמי, או כאשר מדינת ישראל  מנהלת עסק או עורך אירוע כאמור, הם נדרשים להוציא רישיון לעסק או לאירוע?

עודכן ביום 1.9.19

העיריה– 
על פי האמור בסעיף 36 לחוק רישוי עסקים (“החוק”) אמנם לא חלה חובה על הרשות המקומית להוציא רישיון עסק ממש, אך מי שמוסמך להוציא רישיון עסק בתחומי אותה הרשות רשאי לקבוע כי על העסק לעמוד בכול התנאים הנדרשים לשם קבלת רישיון  לעסק כזה.

כך גם נקבע בפסק דין שדות מיכה ביחס לסעיף 36 לחוק – “מאותו סעיף עולה כי רשות מקומית אינה מחוייבת ברשיון עסק; מי שהוסמך לאשר הוצאת רשיון, רשאי לקבוע תנאים לעיסוקה של הרשות המקומית, והרשות המקומית חייבת לקיים את התנאים האלה כאילו נקבעו ברשיון עסק.”

אמנם נאמר בסעיף 36 האמור כי מי שמוסמך להוציא רישיון “רשאי” לדרוש עמידה של העסק בתנאים הנדרשים לקבלת רישיון, אך לאור מטרות חוק רישוי עסקים וחשיבות הערכים עליהם הוא נועד להגן (מניעת מפגעים ומטרדים, מניעת סכנות לשלום הציבור, בריאות הציבור ועוד) ברור כי על הרשות המנהלת עסק או מקיימת אירוע, אשר היו חייבים ברישיון אילולא היו מנוהלים על ידי הרשות, לעמוד בכול התנאים הנדרשים  על מנת לקבל רישיון עסק.

רשות מקומית אינה חייבת בהוצאת רישיון עסק אך עליה לעמוד בתנאים ובדרישות של גורמי הרישוי לעסק מאותו הסוג.

האם ניתן להגיש כתב אישום כנגד עירייה שלא עמדה בתנאים הנדרשים לקבלת רישיון עסק?

הוראות החוק הרלוונטיות-

  • בסעיף 36(א) לחוק נקבע, כי מי שמוסמך לאשר הוצאת רישיון עסק ברשות המקומית, רשאי לקבוע את אותם התנאים לעיסוק הרשות המקומית שהוא היה מוסמך להטיל על כל עסק אחר,  ועל הרשות המקומית ל”קיים תנאים אלו ואת התקנות שנקבעו לעסק כאמור לפי סעיפים 9 עד 11ב”.
  • בסעיף 36(ב) לחוק נקבע כי “…. דין אי קיום תקנות או תנאים כאמור על ידי רשות מקומית כדין אי קיום תקנות או תנאים על ידי מי שעוסק בעסק הטעון רישיון”.
  • סעיף 14 לחוק הינו הסעיף העיקרי בו נקבעו העבירות על פי חוק רישוי עסקים. בסעיף זה נקבעו בין היתר עבירות של אי קיום תנאים שנקבעו ברישיון ואי קיום תקנות שהותקנו על פי החוק.

בסעיף 14(א)(1) לחוק נקבעה הענישה בגין אי קיום תנאים ברישיון, ובסעיף 14(א)(2) נקבעה הענישה בגין אי קיום הוראות שנקבעו בתקנות לפי סעיפים 9 עד 11ב לחוק.

משמעות הוראות החוק-
מהוראות החוק המפורטות לעיל עולה כי על רשות מקומית, המפעילה עסק שטעון רישיון על פי הצו, אמנם לא חלה החובה להוציא רישיון עסק, אך עליה לעמוד בתנאים והוראות התקנות שהיו נדרשים מכל בעל עסק אחר המפעיל עסק מאותו הסוג.
אי עמידה בתנאים ובתקנות מהווה עבירה על חוק רישוי עסקים, על אף שלא חלה על הרשות החובה להוציא רישיון בפועל.

מהאמור לעיל נובע, כי גורם רישוי יכול להגיש כתב אישום נגד רשות מקומית שהפרה את תנאיו או את הוראות התקנות שנקבעו על ידי המשרדים נותני האישור, ביחס לסוג עסק מסוים. 

כך למשל בפסק דין עירית אור עקיבא הורשעה העירייה בעברה לפי ס’ 14 לחוק רישוי עסקים, בכך שהפרה את תקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), תשנ”ח- 1998.

גורם רישוי יוכל להגיש כתב אישום נגד רשות מקומית המנהלת עסק שלא עומד בתנאיו או בדרישות התקנות.

המדינה
סעיף 42 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] קובע כי “אין חיקוק בא לגרוע מכל זכות של המדינה, או להטיל עליה חובה, אלא אם נאמר בו במפורש”.

“המדינה” לעניין סעיף זה הינה המדינה כאורגן משפטי בלבד. סעיף 42  האמור לא יחול, למשל, על תאגידים וחברות ממשלתיות, או על כל רשות  המוקמת על ידי המדינה והמהווה אורגן משפטי עצמאי, שכן אלו האחרונים מהווים ישויות ואורגנים משפטיים שונים מהמדינה.(*ראה הערה לעניין זה בסוף המאמר) 

מאחר ובחוק רישוי עסקים לא נאמר במפורש כי על המדינה חלה חובה להוציא רישיון עסק בגין עסקים המנויים בצו רישוי עסקים- הרי שעל המדינה לא חלה חובה כזו.

נראה כי הוראות סעיף 42 האמור אמנם פוטרות את המדינה מחובת הוצאת הרישיון בפועל, אך לא נראה, ואין זה סביר, כי הוראות סעיף זה יפטרו את המדינה מעמידה בכול התנאים הנדרשים לשם הוצאת רישיון עסק.
הדברים האמורים לעיל לגבי חובת העירייה לעמוד בכול דרישות הגורמים המאשרים כאשר היא מנהלת עסק או אירוע הטעונים רישיון, יהיו נכונים גם לגבי המדינה.

לא סביר כי המדינה, שהיא זו אשר קבעה את הערכים המוגנים בחוק רישוי עסקים, והיא זו אשר מעמידה לדין בעלי עסקים שאינם עומדים בדרישות החוק, דווקא היא תהיה זו אשר תנהל עסקים בניגוד לאותן הוראות. כך גם לא יעלה על הדעת כי המדינה בבואה לנהל עסק זה או אחר, דווקא היא תסכן את הציבור, את שלומו, את בטחונו או את בריאותו.

לפיכך נראה נכון כי גם המדינה, בבואה לנהל עסק או אירוע הנמנים על רשימת העסקים הטעונים רישיון בצו, תעמוד בכול התנאים והתקנות הנדרשים על מנת לקבל רישיון עסק.
עם זאת, לא ניתן יהיה להגיש תביעה כנגד המדינה בגין כך שלא עמדה בתנאים ובתקנות אלו, שכן,  כאמור, הוראות חוק רישוי עסקים אינן חלות עליה. זאת בניגוד להוראות ס’ 36 המחילות חובות מפורשות על הרשות המקומית.

המדינה אינה חייב בהוצאת רישיון עסק, שכן אין הוראה בחוק המחילה עליה את חוק רישוי עסקים.

*- לעניין תחולת סעיף 42 לפקודת הפרשנות על הישות המשפטית שהינה המדינה, בלבד, נבקש לציין כי, בפסק דין שני כהן נאמר :”….אין לשלול מכל וכל את הגישה שהמחוקק רשאי, מטעמים של אינטרס ציבורי מובהק ומשיקולים הנודעים לטובת הציבור במובן הרחב, לצמצם את החובות המוטלות על המדינה כאורגן משפטי”. (ההדגשה אינה במקור)
כך בפסק דין רכבת ישראל נדון מקרה ממנו עולה כי מקום שבו מבקש המחוקק להשוות בין הדין החל על המדינה והדין החל על רשות ממשלתית עליו לציין זאת במפורש. באותו מקרה נדון סעיף 61 שנמחק  מחוק רשות הנמלים לפיו לעניין תשלום מיסים, דין הרשות כדין המדינה. מכאן שמקום שאין סעיף כזה בחוק- דינה של רשות לא יהיה כדין המדינה ואם רוצים להחיל את הדין החל על המדינה על גופים משפטיים נוספים, יש לעשות זאת במפורש.
בפסק דין עיריית נצרת עילית נקבע כי רמ”י, נכון למועד כתיבת פסק הדין, נחשבת כאורגן של המדינה,  שכן אין לה אישיות משפטית נפרדת מזו של המדינה.( עמ’ 12 לפסק הדין).
עוד נבש להוסיף, במאמר מוסגר, כי קיימת פסיקה נרחבת בעניין הפרשנות המצמצמת שיש לתת להוראות סעיף 42 לפקודת הפרשנות.

חקיקה-
פקודת הפרשנות [נוסח חדש] – סעיף 42
חוק רישוי עסקים, התשכ”ח – 1968 – סעיף 36

פסיקה-

תפ(שלום י-ם) 3217/01 מדינת ישראל נ. האגודה השיתופית שדות מיכה (פורסם בנבו, 8.12.03).
ע”פ(מחוזי חי’) עירית או עקיבא נ. מדינת ישראל (פורסם בנבו, 9.6.2016).
בגץ 2171/06 שני כהן נ. יו”ר הכנסת ( פורסם בנבו, 29.8.2011)
ברמ 4832/07 רכבת ישראל בע”מ נ. מנהל הארנונה- מועצה אזורית דרום השרון (פורסם בנבו, 22.2.2010)
תאק(ת”א) 1187-08 עיריית נצרת עלית נ. רשות מקרקעי ישראל ( פורסם בנבו, 6.9.2017)


מצאתם טעות? רוצים להגיב, להוסיף? כתבו לנו info@buslic.co.il