במקרה הנדון בפסק דין יתח המשטרה הוציאה סירוב לרישיון לבית מרקחת, שטרם נפתח, בשל מידע מודיעיני בדבר היות בעל, העסק "אשת קש" הקשורה לאירגוני פשיעה. בעלת העסק הגישה עתירה לבית המשפט כנגד סירוב המשטרה. בית המשפט דחה את העתירה.
המאמר סוקר את פסק הדין ומשמעויותיו העיקריות.

אנו מודים למי שהעביר אלינו את פסק הדין.

הטענה- בית מרקחת שאינו מוכר סמים מסוכנים אינו טעון אישור משטרה.

בית המשפט לא קיבל את הטענה  לאור סמכות המשטרה למנוע הוצאת רישיון עסק לפי סעיף 8א2.
נקבע כי המשטרה, במקרה זה, פעלה מכוח סמכותה על פי סעיף זה.

נקבע כי סמכות המשטרה מכח סעיף 8א2 חולשת באופן רוחבי על כלל הבקשות לרישיון עסק. "סע' 8א2 לחוק בא דווקא להדגיש את סמכותה של המשטרה למנוע מתן רישיון עסק, אף אם יתר התנאים מתקיימים, מטעמים של שלום הציבור או ביטחונו. הטעם לכך הוא מתן דגש לחשיבותם של טעמים אלו" (סעיף 21 לפסק הדין).

סירוב למתן רישיון הוא החלטה מנהלית
עוד נקבע כי מדובר בהחלטה מנהלית וכי המשטרה אינה חייבת לבסס את סירובה על מידע בעל חומרה רבה. (ס' 21 לפסק הדין).
לעניין קבלת החלטה מנהלית הובאו דברי בית המשפט בפסק דין יורונט : "ראיה מנהלית שעליה יכולה הרשות לבסס את החלטתה אינה ראיה הצריכה לשכנע מעבר לספק סביר ואף לא במידה הדרושה במשפט האזרחי. ראיה מנהלית היא ראיה שאדם סביר, או רשות מנהלית סבירה, 'היה סומך עליהם לצורך קבלת החלטה בעניין העומד על הפרק'
השאלה איננה אפוא מה היה על המשטרה לחקור בכובעה כרשות חוקרת, אלא האם המידע שעמד לרשותה בהיותה רשות מנהלית – מספק. (סעיף 27 לפסק הדין)

לעניין הפעלת סמכות המשטרה מכוח סעיף 8א2 ראה גם: 
סעיף 8א2 – סמכויות משטרה למניעת מתן רישיון
עוד על סמכות המשטרה לפי סעיף 8א2 לחוק – פסק דין עוספייה
לעניין סירוב המשטרה בגין ראיות מנהליות לפעילות פלילית ראה גם:
סירוב משטרה בגין ראיות מנהליות לפעילות פלילית

לעניין השימוע שהתקיים לעותרת

בית המשפט התייחס בהרחבה לשני השימועים שנערכו לעותרת.
חשוב להדגיש כי לא קיימת חובה בחוק רישוי עסקים לקיים שימוע טרם הוצאת סירוב למתן רישיון עסק. 
ראה: סירוב למתן רישיון אינו מחייב שימוע מוקדם
לעניין זה נבקש להוסיף כי על פי הוראות חוק רישוי עסקים ותקנותיו-  סעיף 7ג5 לחוק ותקנה 11ד לתקנות, מי שרואה עצמו נפגע מסירוב למתן רישיון יגיש השגה, לפי הכללים האמורים בהוראות החוק והתקנות האמורות לעיל.
נוסיף כי, קבלת רישיון עסק אינה "זכות קנויה" לבעל העסק ועליו לעמוד בדרישות נותני האישור. בחוק נקבע בהסדר ספציפי, מה יעשה מי שרואה עצמו נפגע מסירוב. לכך נוסיף כי סירוב למתן אישור צריך להיות מנומק.
ועוד- מנגנון ההשגה נקבע על פי "הגיונו" של חוק רישוי עסקים לפיו נותני האישור מעמידים את דרישותיהם, לשם קיום מטרות החוק, ועל בעל העסק לקיימן. זהו מנגנון שיורי לטובת מי שדרישות אלו נראות לו לא נכונות או מוצדקות, ונועד לצמצם בירוקרטיה. אילו היה נדרש שימוע לכל סירוב של כל נותן אישור – ברור שאף נותן אישור לא היה יכול לעמוד בכך, הליכי הרישוי היו מתארכים שלא לצורך, וברור שלא זו כוונתן או תכליתן של הוראות החוק.  

אי התערבות בית המשפט בהחלטת המשטרה

ככלל בתי המשפט אינם מתערבים בהחלטות מנהליות של רשות ואינם שמים את שיקול דעתם במקום שיקול דעת אותה הרשות, אלא במקרים קיצוניים.
נקודת המוצא הינה כי בהחלטתה למנוע מתן רישיון עסק המשטרה פועלת בתור רשות מנהלית לפי הסמכות שניתנה לה על פי החוק, והכלל הוא כי בית המשפט לעניינים מנהליים לא בא להחליט במקום הרשות בעניינים המקצועיים שבתחום סמכותה (בג"ץ 6924/22 ועד מקומי צור הדסה נ' שרת הפנים, פסקה 13 (21.5.2023). התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים מוגבלת רק לאותם מקרים שבהם נמצאה עילה מבין העילות המוכרות בדין, הן עילות שנוגעות להליך קבלת ההחלטה והן עילות הנוגעות לתוכן ההחלטה" .

סירוב על רקע החשש לביצוע עבירות הלבנת הון

בית המשפט קבע כי: "החלטה ששוללת הקמת עסק על בסיס החשש כי העסק עלול לשמש מנוף או מצע לביצוע עבירות הלבנת הון היא החלטה סבירה ואין מקום להתערב בה. צמצום האפשרות לביצוע עבירות הלבנת ההון על ידי מניעת הקמת בית עסק, הוא שיקול שהמשטרה מוסמכת לשקול (סעיף 36 לפסק הדין).
בית המשפט  לא קיבל את ההבחנה בין הפעילות העסקית הלגיטימית של העסק (בית מרקחת)  לבין פירותיו (הלבנת הון). בין היתר ציין בית המשפט כי זהו עצם מהותה של הלבנת הון, הפיכתו של הון שחור להון לבן באמצעות עסקים לגיטימיים.

יש להתבונן על התמונה במלואה. העובדה כי העותרות עומדות בדרישות משרד הבריאות ומעסיקות רוקח אחראי, אין בה כדי לשנות את התמונה. משרד הבריאות אמון על תחום ספציפי, ואילו המשטרה מופקדת על שלום הציבור (סעיף 38 לפסק הדין) 

ניתן להוציא סירוב עוד טרם פתיחת העסק על רקע החשש לסכנה לשלום הציבור

בית המשפט לא קיבל את הטענות לפיהן העסק לא הוקם עוד ולא התקיימה בו פעילות כלשהי ועל כן לא ניתן לקבוע כי הוא אכן מהווה סכנה לשלום הציבור. משמעות טענה זו כי לעולם לא יהיה ניתן למנוע הקמת עסק על בסיס תחזית צופה פני עתיד . לעמדת בית המשפט ניתן בהחלט להסיק על קיומו של סיכון לשלום הציבור בעתיד, על בסיס ראיות שקיימות בידי המשטרה שמטבע הדברים מתייחסות להתרחשויות בעבר ומתבססות על הערכות עכשוויות.

כאן ניתן לראות בבירור את חשיבות הוראות סעיף 8א2, המאפשר לסרב למתן רישיון גם ל"עסק לגיטימי" אם קיים מידע, העומד בקריטריונים מנהליים, שניהול העסק ישמש לביצוע עבירות, גם אם הדבר טרם קרה בפועל (דהיינו- אין ראיה כי העסק אכן משמש לביצוע העבירה). 

דחיית חלופות מוצעות בשל החשש להלבנת הון

בית המשפט ציין כי: " ספק אם יש בחלופות שהוצעו על ידי העותרות כדי להפיג את הסיכון הנובע מניהול העסק במקרה זה, משום שהדגש כאן (לפחות בשלב זה) איננו על פעילותו השוטפת של בית העסק, אלא החשש מהפיכתו למצע לביצוע עבירות הלבנת הון. חשש זה נובע בעיקר מקשרים מסועפים שבין העותרת ומי מטעמה לבין גורמים פליליים. (סעיף 41 לפסק הדין).

*במאמר מוסגר יוסף כי בית המשפט לא ראה כיצד ניתן להתבסס על כך שבית מרקחת שאינו מוכר סמים מסוכנים אינו טעון אישור משטרה. אנו מפנים לסעיף 3.8.1 למפרט האחיד של המשטרה לפריט רישוי זה, כפי שמפורסם באתר משרד הפנים, מפרטים אחידים,  בו נכתבו הדברים מפורשות. 
*בפסק דין זה צוטטו פסקי דין רבים רלוונטיים, ועל מנת להקל את הקריאה לא הבאנו את כולם. 

פסיקה- 
בג"צ 987/94 יורונט נ' שרת התקשורת, פ"ד מ"ח (5), 412 (1994).
עת"מ 77096-09-24 יתח ואח' נ' משטרת ישראל/תחנת נהריה 4.2.2025, טרם פורסם