האם בית משפט שהורה על סגירת עסק במסגרת גזר דין מוסמך לדחות את מועד הכניסה לתוקף של אותו הצו? התשובה לשאלה זו שנויה במחלוקת. הפסיקה בעניין זה נוטה לכאן ולכאן (ראה גם מאמרי המשך למאמר זה).

אמנם במספר פסקי דין של בית המשפט העליון, נאמר כי סמכות כזו קיימת, אך ספק אם אמירות אלו חורגות מגדר אמירות אגב "אוביטר" ומגיעות לכדי הלכה מחייבת, שכן פסיקה מאוחרת לחלק מפסקי דין אלו עדיין קבעה את העדר סמכות בית המשפט להאריך מועד כניסה לתוקף של צו סגירה לפי סעיף 16 לחוק. לפיכך נראה כי השאלה מונחת לפתחו של המחוקק.

עודכן ביום 30.4.24

הצגת הבעיה

במקרים רבים, במסגרת גזר הדין, מורה בית המשפט הדן בעבירות רישוי עסקים, גם על סגירת העסק. בדרך כלל גם תינתן ארכה של מספר חודשים לביצוע הצו על מנת לאפשר הוצאת רישיון. אלא שלא תמיד הארכה הניתנת על ידי בית המשפט מספיקה לשם קבלת הרישיון, ולאו דווקא באשמת בעל העסק.

אין ספק, שלעיתים, מן הנכון ומן הצודק הוא לאפשר לבעל העסק קבלת ארכה לשם השגת הרישיון. כאשר בית המשפט משתכנע כי בעל העסק עושה כל שביכולתו בשקידה ראויה לשם השגת הרישיון,  (ולעיתים קרובות אף משקיע בכך ממון רב), לא יהיה מקום להכריחו לסגור את העסק, כאשר נראה כי קבלת הרישיון נראית באופק הקרוב.

חוק רישוי עסקים אינו מעניק לבית המשפט את הסמכות להאריך מועד כניסת צו סגירה לתוקף, וכפי שנראה להלן, כנראה שגם חקיקה אחרת אינה מאפשרת זאת. בתי המשפט אשר  האריכו תוקפו של צו סגירה עשו זאת בדרך כלל מכוח "סמכות טבועה" הקנויה להם.

חוק רישוי עסקים

סעיף 16 לחוק רישוי עסקים קובע כי, היה ובית המשפט הרשיע אדם בעבירה על פי חוק רישוי עסקים, הוא רשאי, בנוסף לכל עונש שיטיל, להורות על סגירת העסק.

אין הוראה אחרת בחוק, המקנה לבית המשפט סמכות לדחות את המועד של כניסת צו הסגירה לתוקף.

הסמכות לדחות צו הריסה על פי חוק התכנון והבניה

 לפני תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, לשם השוואה, סעיף 207 לחוק התכנון והבניה הקנה לבית המשפט שהוציא צו להריסת מבנה, את הסמכות לקבוע את המועד לביצוע צו ההריסה, ולהאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן. מכאן הסיקו בתי המשפט אשר דנו ברישוי עסקים, כי משבחר המחוקק לתת לבתי המשפט סמכות לדחות מתן צו, הוא עשה זאת במפורש. משלא נעשה כן בחוק רישוי עסקים, התכוון המחוקק שלבתי המשפט לא תהיה סמכות לדחיית כניסתו לתוקף של צו סגירה.
בתיקון 116 לחוק התכנון והבניה (ס"ח 2635, כ"ט בניסן התשע"ז, 25.4.17) שונו סמכויות בית המשפט להארכת מועד כניסה לתוקף של צווי הריסה והפסקת שימוש. כך למשל בסעיפים 254ד  ו- 254ט הוסמך בית המשפט לדחות מועד ביצוע צווים כאמור לתקופה של עד שנה במצטבר, בתנאים המפורטים באותם הסעיפים.

סעיף 87 לחוק העונשין

כותרתו של סעיף 16 לחוק רישוי עסקים, היא "אמצעים נוספים" (ולא עונש). כך גם תוכנו של הסעיף  קובע כי צו הסגירה הינו בנוסף לכל עונש. מכאן הסיקו בתי המשפט כי, צו סגירת עסק אינו מהווה עונש. מסקנה זו נתמכה גם בהוראות סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, הקובע מהם העונשים שניתן להטיל בגין ניהול עסק ללא רישיון. צו סגירה אינו נמנה ברשימת העונשים.

לכן, סעיף 87 לחוק העונשין, המעניק סמכות לבתי המשפט לדחות ביצועו של כל עונש, אינו חל בכול הנוגע לדחיית מועד של צו סגירה.

סעיף 17 לחוק הפרשנות

סעיף 17 לחוק הפרשנות קובע כי הסמכה של בית המשפט  לעשות דבר או לכפות עשייתו, משמעו, גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת.

לעניין זה נאמר בפסק דין וכט כי בהעדר מקור סמכות פנימי בחיקוק רלוונטי להארכת מועד, הרי שהוראות סעיף 17 לחוק הפרשנות יכולות להוות את מקור הסמכות.

עמדת הפסיקה בערכאות דיוניות

עמדת הפסיקה, בערכאות הדיוניות, בשאלת סמכות בתי המשפט לדחות כניסה לתוקף של צו סגירת עסק אינה אחידה, וקיימת בעניין זה פסיקה סותרת.

 ככלל- בתי המשפט, אשר סברו שאין להם סמכות לדחות תוקף צו סגירה, עשו זאת מהנימוקים אשר נמנו לעיל.

בתי המשפט אשר סברו שיש להם סמכות לדחות צו סגירה, עשו זאת בעיקר מכוח העיקרון הפרשני הקובע כי, אם לבית משפט יש סמכות להוציא צו מסוים, אז גם יש לו "סמכות טבועה" לדחות מועד שקבע לביצוע אותו הצו.

עם זאת יש לציין כי בפסק דין מפעת נמצא פתרון יצירתי משהו בכך שמלכתחילה, עוד בטרם מתן גזר הדין שקבע מועד לצו סגירה, הגיעו הצדדים להסכמה,  שבאה לידי ביטוי בגזר הדין, כי היה ועד למועד צו הסגירה לא יתקבלו כל ההיתרים, שלא בשל מחדל של העסק, הרי שניתן יהיה לפנות לבית המשפט בבקשה להארכת המועד.

בפסק דין אלקין ציין בית המשפט כי "לבית המשפט סמכות טבועה לעיכוב צו שיפוטי, אולם יש להשתמש בסמכות זו, ככל סמכות טבועה, במשורה" (עמוד 3 לפסק הדין).  גם בפסק דין בן אלי נקבע כי הדעה הרווחת היא לשבית המשפט יש סמכות לדחות את מועד הכניסה לתוקף של צו סגירה, אולם לא לאורך זמן. עוד הוסיף בית המשפט באותו המקרה כי מאחר וצו סגירה אינו "עונש" הרי שאין חובה לקיים את הדיון במעמד הצדדים. 

עמדת הפסיקה בבית המשפט המחוזי

עמדת הפסיקה בבית המשפט המחוזי הינה כי, לבית המשפט אין סמכות לדחות כניסתו לתוקף של צו סגירה. בפסקי דין ממן ומינילנד קבע בית המשפט, כי הוא נעדר סמכות להאריך תוקף צו סגירה מאחר ולא מדובר בעונש, ובהעדר הוראה מפורשת בחוק, הרי שלבית המשפט אין סמכות להאריך תוקף הצו. יתרה מכך בפסק דין מינילנד נקבע כי, הארכת תוקף צו סגירה, כמוה כהענקת רישיון לניהול עסק, דבר שבית המשפט אינו מוסמך לעשותו.

עמדת הפסיקה בבית המשפט העליון

בפסק דין פרבמן נקבע כי, בנסיבות אותו התיק לא נדרשת הכרעה בשאלה העקרונית של סמכות בית המשפט שנתן את צו הסגירה להורות על דחיית ביצועו. גם בפסק דין מינילנד שניתן בבית המשפט העליון, בית המשפט לא מצא לנכון להידרש לשאלת הסמכות.

בפסק דין יעקב אביוב נאמר כי לבית המשפט אשר הוציא את צו הסגירה יש גם את הסמכות לדחות את מועד ביצועו.
בפסק דין מיאו והאו נאמר מפורשות, כי לבית המשפט שנתן צו סגירה על פי סעיף 16 ישנה סמכות להאריך תוקף הצו מעת לעת.
באותו פסק דין סוקר בית המשפט בהרחבה את הקשיים בהן נתקל בעל עסק בבואו לקבל רישיון ואת משך הזמן הארוך הנדרש להליך זה מבלי שהדברים תלויים בבעל הרישיון בהכרח.
לכן נקבע, כי עם הרשעת בעל עסק בניהול עסק ללא רישיון יוציא בית המשפט צו המורה על הפסקת העיסוק באותו עסק, אך המועד בו ייכנס הצו לתוקף נתון לשיקול דעת בית המשפט. כך גם מוסמך בית המשפט לדחות את ביצוע הצו לפרק זמן סביר, ואף להוסיף ולדחותו מעת לעת לבקשת מי מהצדדים בהתחשב במכלול נסיבות העניין. קביעה זו נעשתה על ידי בית המשפט תוך שהוא מסתמך, בין היתר, על פסק דין אביוב.
בית המשפט העליון אינו דן כלל בשאלה מהו מקור הסמכות לדחות את ביצוע הצו.
עם זאת יש להתייחס לאמור בפסק הדין בזהירות הראויה ולציין כי הבקשה שעמדה להכרעת בית המשפט העליון התייחסה לתנאים למתן צו סגירה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, ודברי כבוד השופט פוגלמן בכול הקשור לסמכות בית המשפט הנוגעת לסעיף 16 יכולים גם להיקרא כ "אמירת אגב" ("אוביטר") ולא להוות חלק מההלכה המחייבת שנקבעה בפסק דין זה.

בהקשר זה יצוין כי פסק דין מינילנד (המחוזי) ניתן לאחר פסק דין אביוב, ובכל זאת נקבע בו כי לבית המשפט אין סמכות להאריך מועד כניסה לתוקף של צו סגירה לפי סעיף 16.

התייחסות בפסיקה

בפסק דין פ.י.טוב פלסטיקה התייחס בית המשפט להחלטות הסותרות בפסיקה לשאלת הסמכות להארכת תוקף של צו סגירה ואמר :"במצב המשפטי השורר, על בית המשפט לנהוג בזהירות ולעכב ביצועם של צווי סגירת עסקים, אך ורק במקרים מיוחדים ומתאימים".(עמוד 4 לפסק הדין)

מסקנות ופיתרון רצוי

מכול האמור לעיל נראה כי גם כיום, ולמרות האמור בפסק דין מיאו והאו, על מנת לקבוע כי לבית המשפט המוציא את צו הסגירה יש סמכות גם לדחות את מועד כניסתו לתוקף, נדרשת לוליינות פרשנית, שכן לא קיימת כל הוראה מפורשת בחוק המתירה לו לעשות כן.

נראה  כי הידרשות בתי המשפט לדרך פרשנות כזו או אחרת בעניין זה אינה נכונה ואינה נחוצה שכן, משמוסכם על כל הדנים בעניין כי נכון היה להעניק לבית המשפט את הסמכות לדחות כניסתו של צו סגירה לתוקף, הרי שהדרך הנכונה היא דרך המלך- דהינו שינוי בחקיקה.

ראה גם:
שיקולי בית המשפט בקביעת המועד לסגירת עסק- ס' 16
"הארכת מועד כניסה לתוקף של צו סגירה לפי ס' 16 לחוק רישוי עסקים (3)"
 הארכת מועד כניסה לתוקף של צו סגירה לפי ס' 16 לחוק רישוי עסקים (2)

חקיקה:
חוק רישוי עסקים, התשכ"ח -1968 סעיפים 14,16,17,20.
חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965
חוק העונשין, תשל"ז- 1977 סעיף 87
חוק הפרשנות, תשמ"א- 1981 סעיף 17

פסיקה:
( קיימת פסיקה רבה  במסגרת הערכאות הדיוניות, וערכאות הערעור. כאן איזכרנו את חלקה בלבד)
ברמ 4223/15 חיים פרבמן נ. עיריית לוד (30.6.15) [פורסם בנבו]
תפ 8493/03 מדינת ישראל נ. בן אלי (פורסם בנבו,26.1.2012)
רעפ 7912/08 חב' מינילנד בע"מ נ. מדינת ישראל- עיריית אילת ( 28.9.08) [פורסם בנבו]
עפ (ב"ש) 5021/08 חב' מינילנד בע"מ נ. מדינת ישראל- עירית אילת (2.7.08) [פורסם בנבו]
רעס (ק"ש) 54975-06-14 מועצה אזורית מבואות חרמון נ. ה.י.ח- טעם גלילי בע"מ (10.10.16) [פורסם בנבו]
ברמ 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ובניה, רמת השרון נ. וכט, פ"ד נז(3) 385.
תפ (פ"ת) 17984-11-11 מפעת 1965 (1987) בע"מ נ. מדינת ישראל (15.12.16)[פורסם בנבו]
רע"פ 4384/13 מדינת ישראל נ. מיאו והאו בע"מ (3.3.14)[פורסם בנבו]
ברם 6085/03 יעקב אביוב נ. ועדת הערר המחוזית (עליון) (24.9.03)[פורסם בנבו]
רעס (ת"T) 26279-07-18 מדינת ישראל נ. אלקין (פורסם בנבו,  5.12.2023)
עמא (רמ') 15749-07-22 מועצה אזורית גזר נ. פ.י. טוב פלסטיקה בע"מ (פורסם בנבו, 20.2.2024)

מאמרים:

" הסמכות לעכב ביצוע של צו סגירה לעסק" , ד"ר ניסן שריפי, "מקרקעין" ט/1 ( ינואר 2010),3.