בפסק דין וולפיט עלתה השאלה האם רשות הרישוי היא הגורם המוסמך להחליט אם עסק מסוים טעון רישוי. באותו מקרה נדונה דרישת רשות הרישוי כי עסק של מתקני נינג'ה טעון רישוי לפי פריט 7.10א.

בעלי העסק טענו כי קביעת פרטי הרישוי הינה בסמכות משרד הפנים (צו רישוי עסקים) ולא בסמכות רשות הרישוי.

בית המשפט קבע כי סמכות שר הפנים אינה קשורה לשאלה העומדת לדיון. אין מחלוקת שבצו רישוי עסקים לא נכתב במפורש כי מתקני נינג'ה טעונים רישיון עסק. עם זאת קיימת שאלה פרשנית האם העסק נכלל בפריט 7.10א "מתקני שעשועים" כטענת הרשות המקומית.

בית המשפט קבע כי השאלה אם עסק מסוים טעון רישוי או לא היא שאלה משפטית-מקצועית, שבאופן עקרוני מכריעה בה הרשות וזאת תחת פיקוחו של בית המשפט לעניינים מנהליים, במקרים בהם מוגשת עתירה מנהלית בסוגיה זו. מכאן נובע שאמת המידה לבחון את החלטת הרשות היא אמת מידה של החלטות מנהליות, דהיינו, בחינת סבירות ההחלטה. 

לכן, כשבאים לבחון את החלטת רשות הרישוי לגבי החובה על עסק להוציא רישיון יש לוודא מעל ומעבר לכל ספק סביר, ששיקול הדעת שהרשות הפעילה הוא סביר. 

ובמילים אחרות- בית המשפט אינו מקבל את עמדת הרשות ללא כל ביקורת שיפוטית. אבל, כאשר בית המשפט בוחן את שיקול הדעת של הרשות שהופעל הוא ייתן משקל של ממש למקצועיות מפעיל שיקול הדעת. 

פסיקה

רע"ס 57936-06-23 מדינת ישראל נ. וולפיט ספורט בע"מ ואח' (25.4.26, טרם פורסם)