ניהול עסק ללא רישיון לא יהווה בהכרח עילה לפינוי דייר מוגן

בית משפט השלום בחיפה קבע כי ניהול עסק ללא רישיון לא יהווה בהכרח עילה לפינוי דייר מוגן, גם אם, על פי הסכם השכירות, ניהול העסק ללא רישיון מאפשר פינוי כאמור. 

בפסק דין חברת הנמל נדון מקרה בו חברה מסוימת (התובעת) רכשה בניין כאשר בקומת הקרקע מצויים דיירים מוגנים עוד מאז שנת 1992 (הנתבעים). על פי הסכם השכירות המקום הושכר לנתבעים, בשכירות מוגנת, למטרת פאב-מסעדה. רישיון העסק ניתן, ככל הנראה, למכירת כריכים בלבד. לטענת התובעת במקום מתנהל פאב ומוגש בו מזון מבושל ומטוגן ולפיכך העסק מתנהל ללא רישיון.

על פי הסכם השכירות המוגנת התחייבו הנתבעים לנהל את העסק על פי חוק ולהשיג את הרישיונות הנדרשים, ולמשכירה קיימת זכות לתבוע פינוי מיידי באם השוכרים לא יעשו כן. (יצויין כי בהסכם היה סעיף גורף לפיו כל הפרה תזכה את המשכיר בפינוי הדייר המוגן).

בית המשפט לא אישר את פינוי הדיירים המוגנים, זאת מכח סמכותו על פי הוראות סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר הקובע כי “על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתתו”, ועל פי הוראות סעיף 131(4) לאותו החוק הקובע, בין היתר, כי שימוש במושכר למטרה לא חוקית יהווה אמנם עילה לפינויו, אך “שימוש במושכר ללא רשיון הדרוש לכך על פי דין אין בו, כשלעצמו, משום שימוש למטרה בלתי חוקית”.

בית המשפט שקל גם את נסיבות המקרה הספציפי- העסק מתנהל ללא רישיון כשלושה עשורים, הסמכות לקבוע ביחס לרישיונות עסקים נתונה לבית משפט לעניינים מקומיים במסגרתו של הליך סדור ולא אגב אורחא במסגרת תביעה לסילוק יד של דייר מוגן.

מסקנת בית המשפט הייתה כי גם אם ניהול עסק ללא רישיון מהווה עילת פינוי לפי הסכם השכירות, בנסיבות העניין הוא אינו מהווה עילת פינוי לפי חוק הגנת הדייר.

הוראות חוק הגנת הדייר מקנות שיקול דעת לבית המשפט שלא לתת צו פינוי לדייר מוגן גם אם קיימת עילת פינוי (סעיף 132(א)).
הוראות חוק הגנת הדייר קובעות כי שימוש בנכס למטרה בלתי חוקית יהווה עילת פינוי אך שימוש ללא רישיון דרוש על פי דין, כשלעצמו, אינו מהווה שימוש למטרה בלתי חוקית.

חקיקה:
חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל”ב- 1972

פסיקה:
ת”א (חי’) 5751-02-18 חברת הנמל 3 בע”מ נ. מיידלר (פורסם בנבו, 10.10 2020)