בית המשפט ביטל כתב אישום שהוגש על ידי משטרת ישראל כנגד בעל עסק בגין ניהול עסק ללא רישיון ובגין הפרת צו סגירה שיפוטי, בטענת הגנה מן הצדק. נסיבות הביטול- בעל העסק כבר הורשע בעבר בניהול אותו העסק ללא רישיון בעקבות כתב אישום שהוגש על ידי רשות הרישוי. לאחר ההרשעה הסכימה העירייה שלא לאכוף את פסק הדין, מאחר והיא נטלה על עצמה לאשר תב"ע נקודתית לשם הסדרת השימוש במקום.
בית המשפט פסק כי על רשות הרישוי והמשטרה לבא בדברים ביניהם, לשם בחינת המשך הליכי האכיפה.

בפסק דין בן אברהם נדון מקרה בו הגישה הרשות המקומית כתב אישום כנגד בעל עסק בגין ניהול העסק ללא רישיון ("כתב האישום הראשון"). בעל העסק הורשע  בניהול עסק מסוג קיוסק לא רישיון, וביום 26.6.13 ניתן צו לסגירת העסק שנכנס לתוקפו ביום 25.6.14. לאחר ההרשעה, הרשות המקומית הודיעה לבית המשפט כי היא מוכנה לתת ארכה ממושכת לביצוע צו הסגירה בין היתר בשל העובדה כי נטלה על עצמה להגיש תב"ע נקודתית להסדיר את השימוש במקום. על אף שצו הסגירה נכנס לתוקפו, העירייה לא נקטה כל פעולות לאכיפתו. 

לאחר מספר שנים, הגישה המשטרה  נגד בעל העסק כתב אישום בגין ניהול אותו עסק ללא רישיון  בתאריך 23.8.18 ובתקופה לא ידועה שקדמה לכך, ובגין הפרת צו הסגירה שניתן בפסק הדין בתיק בו הרשות המקומית הגישה את כתב האישום הראשון ("כתב האישום השני").

המשטרה טענה כי, ככל שהדבר נוגע להתחייבות הרשות המקומית שלא לנקוט בהליכים לאכיפת פסק הדין, מדובר בעניין בין בעל העסק לבין הרשת המקומית, ועל בעל העסק לפנות להליך מנהלי.
בית המשפט דחה את טענת המשטרה וקבע, כי כתב האישום הראשון הינו כתב אישום פלילי, כמו גם כתב האישום השני. "המדינה היא אחת והשיקולים העומדים בפני זרוע אחת של הרשות אמורים להיות, לכל הפחות זהים, לשיקולים העומדים בפני זרוע נוספת של הרשות. העובדה כי מתנהלת חקירה באמצעות שתי רשויות חקירה שונות, אין בה, כשלעצמה, כדי להעניק למדינה "חסינות" מפני טענת הפליה" (ראו סעיף 33 לפסק הדין).

עוד הוסיף בית המשפט כי הרשות המקומית בחרה שלא להגיש כתב אישום בגין הפרת צו הסגירה, ובטרם יוגש כתב אישום על ידי המשטרה עליה לבחון את הנסיבות בהן בחרה הרשות שלא להמשיך ולפעול כנגד בעל העסק.

ועוד הוסיף בית המשפט כי בנסיבות הספציפיות של תיק זה על נציגי העירייה והמשטרה להידבר ביניהם, בכול הנוגע לאופן בו יימשכו ההליכים, ככל שיימשכו נגד המבקש.

הערות לפסק דין
פסק הדין שתואר לעיל, הגם שנסיבותיו העובדתיות מובאות בו באופן חלקי, מעלה מספר נושאים חשובים לדיון:

הוראות תיקון 34 לעניין תיאום אכיפה
בתיקון 34 הוספו לחוק מספר הוראות לעניין תיאום פיקוח ואכיפה על חוק רישוי עסקים. המחוקק נתן את דעתו כי מחד, יש להימנע מ"אכיפה כפולה", כאשר מספר גורמים נוקטים בפעולות אכיפה נגד בעל עסק, ומאידך הוסדרו אפשרויות אכיפה של נותני אישור כאשר רשות הרישוי אינה אוכפת את הוראות החוק באופן מספקלדעתם.

כך נקבע בסעיף 19א(ז) לחוק כי, כאשר נעשתה פעולת אכיפה על ידי נותן אישור או רשות הרישוי כנגד בעל עסק (גם בקשר לעיסוק בעסק טעון רישוי שאין לו רישיון), לא יבוצעו פעולות אכיפה נוספות, על ידי גורם אכיפה אחר, נגד אותו העסק או אותו האדם לגבי העניין שבו נעשתה פעולת האכיפה.

עם זאת  בסעיף 19ב(ב) לחוק נקבע כי קצין משטרה בכיר, שהוסמך באופן שנקבע בחוק, רשאי להודיע לרשות רישוי כי עניין מסוים מטופל על ידי המשטרה.
ועוד נקבעה בסעיף 19ב(ג) סמכות היועץ המשפטי לממשלה, או מי שהוא הסמיך לעניין זה, להורות על העברת הטיפול בכתב אישום שהגישה רשות רישוי בעבירות לפי חוק זה, לתובע אחר, כמשמעותו בסדר הדין הפלילי.

כך גם הורחבו סמכויות נותני האישור לבטל בעצמם רישיון עסק שניתן על ידי רשות הרישוי, בתנאים ובאופן שנקבעו בסעיף 7ג לחוק.

מבלי להיכנס לעובדות המקרה הספציפיות שנדונות בפסק דין בן אברהם, נראה שהוראות החוק, שהוספו בתיקון 34, מקנות לנותני האישור כלים שונים לאכוף את הוראות החוק, כאשר לדעתם רשות הרישוי אינה עושה זאת, ביחד עם הוראות בדבר מניעת אכיפה כפולה, והם, כמובן, רשאים לפעול לפיהם.
לעניין הוראות סעיפים 19א ו- 19ב ראה: תיקון 34- תיאום אכיפה ופיקוח- סעיפים 19א , 19ב

משמעות התחייבות שלטונית שלא לנקוט בהליכים
במאמרנו הגנה מן הצדק- הבטחת רשות שלא להגיש כתב אישום דנו במשמעות הבטחת רשות שלטונית שלא להגיש כתב אישום ובכללים להקניית תקפות להבטחה כזו. עם זאת באותו מאמר נדונה ההתחייבות השלטונית כלפי בעל העסק. ונשאלת השאלה, האם התחייבות שלטונית, שניתנה כדין, מחייבת רק את הרשות אשר נתנה את אותה ההתחייבות, או שמא, בכל הנוגע לאכיפת חוק רישוי עסקים, התחייבות כזו שניתנה על ידי רשות הרישוי ו/או נותן אישור אחד תחייב גם את נותני אישור האחרים /ואו את רשות הרישוי, ככל ולא קיים שינוי נסיבות מהותי, כמובן.
האם בעל עסק שבא בדברים עם רשות הרישוי והגיע עימה להבנות (המקיימות את כל תנאי ה"ההבטחה השלטונית") כי היה וינקוט בפעולות מסוימות, לא יימשכו הליכי אכיפה נגדו, רשאי להסתמך על התחייבות זו, או שמא בכל מקרה הוא עדיין יהיה חשוף לפעולות אכיפה שיכולות להינקט על ידי נותני אישור אחרים?

תיקון 34 שינה את המאזן בין רשות הרישוי לנותני האישור, בכך שנתן לנותני האישור את הסמכות לבטל רישיון עסק, כאשר רשות הרישוי אינה עושה זאת למרות דרישתם (ולמרות שלא  אלו שמוסמכים לתת רישיון), בכך שהורה כי נותני אישור יכולים לקבוע כי פעולות אכיפה בעניינים מסוימים יינקטו רק על ידן, ובכך שהקנה ליועמ"ש את הסמכות להעביר הטיפול בתיק מסוים אשר כבר מתנהל בבית המשפט לידי תובע אחר.

עם זאת נראה כי הוראות חדשות אלו לא נועדו לפגוע בוודאות העיסקית של בעל העסק, אשר בדרך כלל נוהג לבא בדברים עם רשות הרישוי לשם קידום ענייניו בכל הנוגע לרישיון עסק, ואשר ידע עד היום כי סיכום עם רשות הרישוי יכובד על ידי כל הגורמים הנוגעים בדבר.

מרכז שירות משותף
על מנת שבעל העסק לא ישמצא עצמו נשחק בין גלגלי רשות הרישוי ונותני האישור השונים, נחקק בתיקון 34 גם סעיף 7ג6.
בסעיף  חדשני זה, נקבע אופן הקמת מרכז שירות משותף לכלל נציגי רשות הרישוי המקומית שעמדתם נדרשת לשם מתן רישיון או היתר לפי החוק (למשל- גורמי ההנדסה, איכות הסביבה והתברואה העירוניים) ולנותני האישור, כדי ליעל את הליכי הרישוי לפי החוק ולסייע לבעלי העסקים.
נראה, על פניו, כי המקרה המובא בפסק דין בן אברהם יכול היה לבא על פתרונו, אילו היה נדון על ידי הרשות וגורמי הרישוי השונים במסגרת מרכז שירות כאמור, או לפחות על פי רוח הוראות סעיף 7ג6.
נראה כי תוצאתו של פסק הדין והנחיית בית המשפט לפיה על המשטרה ורשות הרישוי לבא בדברים לשם בחינת המשך הליכי האכיפה כנגד העסק, תואמת את רוח הוראות הסעיף.

אכיפת פסק דין, שניתן לאחר הגשת כתב אישום על ידי רשות הרישוי, על ידי נותן אישור אחר- כאשר רשות הרישוי עצמה אינה אוכפת את ביצועו
שאלה נוספת העולה כאן לדיון היא האם יהיה נכון, שפסק דין אשר ניתן כנגד בעל עסק בעקבות הגשת כתב אישום על ידי רשות הרישוי, ייאכף על ידי גורם נותן אישור, אשר לא היה צד להליכים אותם נקטה הרשות,  בכלל וללא כל תיאום עם רשות הרישוי בפרט?
יש לזכור כי לאחר ככלות הכל- רשות הרישוי היא הגורם המתכלל את דרישות כל נותני האישור, ורק היא זו אשר אמונה על מתן הרישיון בסופו של יום, אך לא רק היא אמונה על אכיפתו. כעולה מפסק הדין הנסקר, בין היתר בשל ריבוי הרשויות האמונות על ביצוע חוק רישוי עסקים, היה נכון כי בטרם יינקטו פעולות אכיפה כאמור יבואו רשות הרישוי וגורמי הרישוי השונים בדברים זה עם זה, על מנת לברר מדוע גוף זה או אחר איננו נוקט בפעולות אכיפה, ועל מנת לתאם את פעולות האכיפה ביניהם, וזאת משיקולי יעילות והוגנות ואף מעבר להוראות החוק המחייבות אותם לעשות כן. 

הדברים האמורים לעיל, יוצאים כמובן מתוך ההנחה כי לא חלו שינויים בעסק הנדון מהמועד בו הודיעה הרשות המקומית לבית המשפט כי לא תנקוט בהליכים לסגירת העסק עד שתקדם תוכנית בניין לאזור, ועד למועד בו הוגשה התביעה על ידי המשטרה. נראה כי אילו, למשל, היה מתברר בבית המשפט, כי העסק נגדו הוצא פסק דין הראשון היה עסק מסוג של קיוסק בו לא נמכרים משקאות אלכוהוליים, ואילו במועד הגשת כתב האישום השני, כן נמכרו בו משקאות אלכוהוליים, הייתה תוצאת פסק הדין יכולה להיות שונה.

לעניין הגנה מן הצדק ראה גם: "הגנה מן הצדק" מהי
פסיקה:
רע"ס (ראשל"צ) 33039-11-18 מדינת ישראל נ. בן אברהם ( פורסם בנבו, 10.7.2019)