חברה המנהלת תחנת מעבר לפסולת, שהיה לה רישיון עסק לצמיתות אשר בוטל (לטענת הרשות) בשל עבירות על חוק התכנון והבניה, ביקשה כי בית המשפט יורה לרשות שלא לנקוט נגדה הליכים להפסקת פעילות, או הליכי אכיפה, בשל העדר רישיון עסק, מאחר והרשות לא החליטה בבקשותיה להכשרת החריגות.
בית המשפט הורה לרשות, שלא לנקוט הליכים נגד החברה עד 45 יום לאחר שתתקבל החלטת וועדת התכנון והבניה בבקשות להכשרת החריגות.

עיקרי עובדות המקרה

החברה מנהלת מזה 18 שנים תחנת מעבר לפסולת באזור התעשיה בפתח תקווה, כאשר היא מחזיקה ברישיונות עסק לצמיתות החל משנת 2003. ב 12.17 הודיעה רשות הרישוי לבעלי העסק על ביטול הרישיון בשל חריגות בניה שהתגלו בתחום העסק (יצויין כי החברה עתרה גם נגד ביטול הרישיון).

החברה נקטה בהליכים להסדרת חריגות הבניה, וב 3.18 ניתן לעסק היתר זמני, בתוקף עד 31.12.18, בכפוף לעמידה בדרישות ההנדסה להסדרת חריגות הבניה ובכפוף לתנאי איכות הסביבה.

ב 1.19 הגיעו הצדדים להסכמה כי עד ל 31.3.19 לא ינקטו על ידי הרשות צעדים נגד העסק.

ב 2.19 שוב סרבה הרשות למתן רישיון, לאור סירוב האגף לאיכות הסביבה בעירייה לבקשה בנימוק  שהעסק " נוגד מגמות תכנוניות".

עד למועד הדיון בבקשה, הרשות לא קיבלה החלטה בבקשות החברה להסדרת חריגות הבניה.

במסגרת עתירות שהגישה החברה נגד התנהלות העירייה הוגשה גם הבקשה, בה ניתנה ההחלטה נשוא מאמר זה, למנוע מהעירייה וגורמי הרישוי לנקוט בהליכים להפסקת פעילותה העסקית, ולהימנע מלבצע פעולות אכיפה עקב העובדה שאין לחברה רישיון עסק.

עיקרי הטענות

עיקר טענתה של החברה היא כי מדובר בפגמים טכניים מזעריים הנוגעים לחריגות מדיני התכנון והבניה, וכי העירייה נתלית בפגמים אלו, שניתן לאשרם תוך זמן קצר, בשל הבטחת בחירות של ראש העיר לתושבי השכונות הסמוכות לסילוק המפעל.
מהות הטענה היא כי הערייה אינה מעוניינת בפעילות העסק ב"חצרה האחורית" (NIMBY), וכי העירייה שוקלת שיקולים זרים בכך שאינה מאפשרת סיום הליכי הסדרת החריגות.
העירייה, מצידה, הצביעה על החלטה שהתקבלה בקרב גורמי התכנון בעיר לפיה לא ייותרו עסקים עם השפעות ו/או פוטנציאל של פליטת ריחות וזיהום באזור התעשיה.

החלטת בית המשפט

בית המשפט ציין את חשיבות קיומם של מפעלים המטפלים בפסולת וכי איש אינו מעוניין בקיומם בחצר האחורית שלו, וזאת על אף הרגולציה הקפדנית והפיקוח ההדוק שנועד לאבטח את איכות הסביבה בסביבתם של מפעלים אלו. בית המשפט הוסיף כי ניתן להבין לרחשי הציבור אך "לא די בהבנה ואמפתיה כדי לשנות מצב קיים, המעוגן בחוק".( עמ' 7).

בית המשפט ציין כי שינוי מדיניות ביחס למפעלים הנמצאים באזורי תעשיה בשל התקרבות שכונות מגורים לאזורים אלו, צריך להיעשות על דרך של שינוי תב"ע.

ובמילותיו של בית המשפט-
"רצונו של ראש העיר לשנות את אופיו וציביונו של אזור התעשייה, על דרך שינוי ייעודו לגיטימי ומובן, בהתחשב בשינויים הדמוגרפיים ו'הגיאוגרפיים' שחלו באזור, לנוכח התקרבות שכונות המגורים לאזור התעשיה והשלכותיהן. ברם שינוי זה דורש היערכות על פי דין, באמצעות תכנון חדש של תוכנית בעניין עיר, הפקדתה, מתן הזדמנות להתנגדויות וכו'. ללא שינוי התב"ע- אין מניעה לקייים את המפעל על פי התב"ע שחלה על האזור. ( עמ' 8).

"הצהרותיו של ראש העיר כי לא יאפשר למבקשת,  כמו גם למפעלי פסולת אחרים, להמשיך ולנהל את עסקיהם באזור התעשיה, מעוררות חשש ופוגעות במוצקותה של חזקת תקינות המנהל, שהרי ברי כי לשם סגירת המפעלים, יש לשנות את ייעוד המקום באמצעות תוכנית בניין עיר. חובתה של הרשות לנהוג בהגינות כלפי כלל תושביה, ולעניין זה המבקשת אף היא תושבת העיר- היא חובה מוגברת. על העירייה לקיים את הוראות החוק כלשונן" (עמ' 9).

והוסיף בית המשפט כי, בפועל הפכה המבקשת לבת ערובה של העירייה, אשר אינה מקבלת את הבקשות להסדרת החריגות  ואף אינה דוחה אותן, וכי יש להבטיח שההליך המתנהל לתיקון חריגות הבניה יהיה ראוי והוגן. בית המשפט ייחס חשיבות לעובדה כי חריגות הבניה אינן חמורות.

בית המשפט הוציא צו ביניים אשר מונע מהעירייה לנקוט הליכים נגד המבקשת עד 45 ימים לאחר מועד החלטת וועדת התכנון והבניה ביחס לבקשות שהגישה או עד למתן פסק דין- המוקדם מבין השניים. 

המקרה המתואר לעיל איננו המקרה הראשון בו בית המשפט קבע כי רשות רישוי איננה רשאית לסרב למתן רישיון עסק משיקולי מדיניות בתחום התכנון והבניה, כאשר הרשות עצמה טרם נקטה את הפעולות הנדרשות על פי חוק על מנת לשנות את תוכנית בניין העיר.
בשנת 1971 פנו אנשים, אשר ביקשו לפתוח חנות ירקות בפתח-תקווה, לבית המשפט על מנת שיורה לראש העיר לתת להם רישיון עסק. סירוב ראש העיר  נומק בהחלטת הוועדה המקומית להגביל בתקנות הבניה פתיחת חנויות פירות וירקות ועוד עסקים שונים ברחובות מסוימים ברחבי העיר. במועד הדיון בבית המשפט תוכנית המתאר הופקדה, אך טרם קיבלה תוקף, פורסמה הודעה על שינוי התוכנית אך השינוי הנוגע לחנויות האמורות טרם הופקד.

בית המשפט, קבע כי רשות המסרבת לתת רישיון עסק צריכה להצדיק את סירובה על יסוד הוראה מפורשת בחוק (וזאת עוד טרם חקיקת חוק יסוד:חופש העיסוק), כי ההוראה היחידה בחוק רישוי עסקים הקושרת בין דרישות הרישוי לפי אותו החוק לבין דרישות תכנון ערים היא ההוראה הקבועה בסעיף 1 לחוק רישוי עסקים, וכי שיקול דעתה של הרשות חייב להיות מוגבל לדינים הנוגעים לתכנון. לכן, רשות רישוי אינה יכולה להדריך עצמה על פי מה שנראה בעיניה כרצוי מבחינת תכנון ערים, אם שיקוליה אינם נשענים על הוראה שבדין.

בשולי הדברים-
המקרה שנסקר לעיל מצביע על תופעה, אשר במסגרתה, שכונות מגורים מתרחבות ומגיעות עד לשולי אזורי תעשיה בהם פועלים עסקים ומפעלים במשך שנים רבות.
התרחבות זו מביאה, לעיתים קרובות, להתנגשות בין התושבים, אשר רכשו דירות מגורים ובתים במיטב כספם, ואשר מבקשים תנאי מגורים ללא מפגעים סביבתיים של ריח, זיהום וכו', לבין הבעלים של אותם מפעלים ועסקים, אשר גם הם השקיעו את מיטב שנותיהם וכספם בבניית עסק המפרנס לעיתים עשרות משפחות ויותר, ובעמידה בכל הדרישות על מנת למנוע את אותם מפגעים סביבתיים.
על פניו נראה כי בקונפליקט זה כולם צודקים, וכי היה ראוי לתת את הדעת על בעיות אלו מבעוד מועד.

מאמרים קשורים נוספים–

• לעניין הוראה לרשות שלא לנקוט הליכים כאשר אי עמידת העסק בדיני התכנון והבניה נעוצה ברשות, ראה גם- בית המשפט הורה לרשות שלא לנקוט בהליכים מאחר ולא קידמה תב"ע מפורטת שנים רבות
• למקרה נוסף בו נדונו דרישות רשות ממפעל, כאשר בניה למגורים התקרבה לאזור המפעל ראה-  חובת קיום שימוע בטרם ביטול רישיון עסק

פסיקה-

עת"מ (מחוזי מרכז) 27758-03-19 טביב- החברה הארצית לטיפול ופינוי פסולת רעילה בע"מ ואח' נ. ראש עיריית פתח תקווה ואח' (פורסם בנבו, 24.3.2019).
בגץ 236/70 שאול חממה נ. ראש העיריה, פ"ד כה(1) 113 (1971)