מאמר זה סוקר את הפסיקה  מהחודשים האחרונים הנוגעת לסעיף 17 לחוק רישוי עסקים, וזאת בהמשך למאמרים קודמים הנוגעים להוראות הסעיף.
בפסקי דין במאמר זה, נדונו בעיקר שאלות הוצאת צו סגירה לפי סעיף 17 כאשר העסק פועל תקופה ארוכה ללא שהתבצעו כל פעולות אכיפה, סגירת מסעדה בשל ליקויים תברואיים חמורים, הסמכות להוצאת צו לפי ס' 17 לעסק ולא לעוסק והדרישה להגשת בקשה מפורטת ומנומקת לשם הוצאת צו כאמור.

בפסק דין קאסם גולד גייט התבקש בית המשפט להוציא צו סגירה לקניון לפי סעיף 17, בשל ליקויי כיבוי אש. העסק פעל שנים רבות ללא רישיון, כאשר עד כשנה וחצי לפני הדיון ניתן לו אישור רשות הכבאות.
בית המשפט ציין כי חלוף השנים ללא ביצוע כל פעולות אכיפה, מעמעם את הטענה בדבר מסוכנות המקום, בנוסף לכך שבעסק בוצעו עבודות משמעותיות ערב הדיון. לכן רמת המסוכנות בעת הדיון אינה ברורה.
נוכח האמור לעיל ציין בית המשפט, שאין בידיו לקבוע כי נקודת האיזון בין מידת הנזק שייגרם לבעל העסק (ובמשמע, עשרות רבות של שוכרי נכסים במבנה, אשר כלל לא צורפו כמשיבים), לבין מידת הנזק שעלול להיגרם לציבור (עת מערכת הספרינקלרים כבר עובדת) מחייבת את סגירת המקום.

בפסק דין גלאל הורה בית המשפט על סגירת עסק של מסעדה עד לתום ההליך המשפטי, בשל ליקויים תברואיים חמורים המפורטים בבקשה, כגון- העדר מקפיא לבשר, אחסון כל המוצרים במקרר אחד, איחסון החומוס במקפיא שאינו עובד, העדר סימון תוקף על הבשר, העדר מדורי עבודה לכל אחת מהפעילויות הנדרשות ועוד.
במסגרת ההחלטה איפשר בית המשפט לשוטרי משטרת ישראל ומפקחי עיריית ירושלים להיכנס לחצרי העסק ולנקוט בכל אמצעי הדרוש לביצוע הצו.
בשולי פסק הדין יודגש כי על מנת לאכוף את צו הסגירה על ידי  אנשי משטרה ומפקחים המורשים להיכנס לעסק, יש לקבל החלטה שיפוטית המורה על כך מפורשות.

בפסק דין שגן נדונה בקשה להורות על סגירת עסק של שירותי הדברה (עסק שאינו טעון עוד רישיון במועד כתיבת מאמר זה) על פי הוראות סעיף 17 לחוק. בבואו לדון בבקשה בחן בית המשפט האם הנזק שעלול להיגרם לציבור עולה על הנזק שיגרם לבעל העסק כתוצאה מסגירתו.
בית המשפט ביקר את הרשות על כך שהעסק נוהל ללא רישיון מספר שנים (במיוחד עסק העלול לחשוף אוכלוסיה לחומרים מסוכנים) ללא הגשת כתב אישום, ועל כך שגם כאשר הוגש כתב האישום -הבקשה להוצאת הצו הוגשה רק מספר שבועות לאחר מכן. בנסיבות אלו, סבר בית המשפט, יש קושי לטעון לדחיפות בסגירת העסק.
עם זאת בית המשפט התייחס לסיכון הנובע מהעיסוק, ומאחר ולשיטתו אין לתקן טעות אחת בטעות אחרת- הצו המבוקש ניתן.

על החלטת בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. שם ציין בית המשפט כי בהינתן סיכון גבוה וממשי הנשקף מהמשיבים, יש להעדיף את ההגנה על הציבור, אף אם זו מגיעה בשיהוי, בבחינת "עדיף מאוחר מאשר לעולם לא". בית המשפט סבר שהגם שהוא משקלל את השיהוי בהגשת כתב האישום, עדיין השיקול הציבורי גובר. ( עמ' 10 לפסק הדין).

עוד בעניין- סעיף 17 מאפשר הוצאת צווים כאמור בסעיף 16(1) לחוק. סעיף זה מאפשר הוצאת צו להפסקת העיסוק בעסק. במקרה ספציפי זה בית המשפט הוציא את צו ההפסקה לפי סעיף 33 לחוק להסדרת העיסוק בתברואה, המאפשר הוצאת צו לא רק נגד העסק אלא גם נגד העוסק.

בפסק דין מלכא נדון מקרה בו המשטרה הגישה כתב אישום כנגד עסק מסוג דיסקוטק, וביקשה, בעקבות סדרת אירועים, להורות כי העסק יסגר בהתאם להוראות סעיף 17.

בית המשפט ציין כי אופן הגשת הבקשה לקה בחסר שכן-  לא פורטו הליכים קודמים שננקטו בעניין פעילותו של העסק;  מדובר בשני עסקי נפרדים המצויים באותו מתחם כאשר האחד פועל ברישיון והאחר ללא רישיון, בעוד המבקשת התייחסה לכל המכלול כעסק אחד.

בית המשפט בחן את האירועים שמנתה המשטרה, ושבעקבותיהם התבקשה סגירת העסק, התרשם שבעל העסק משתף פעולה עם המשטרה,  ולא השתכנע כי קיימת במקום פעילות המסוכנת לציבור. כך למשל אירוע הטרדה של מבקרת במועדון נעשה על ידי עובדי חברת אבטחה שאושרה על ידי המשטרה ובעל העסק החליף את החברה לחברה אחרת המאושרת על ידי המשטרה.
לא ניתן צו סגירה כנגד העסק העובד ברישיון. כנגד העסק העובד ללא רישיון ניתן צו סגירה על פי הסכמת הצדדים. 

בפסק דין רובינוב נדחתה בקשה להוצאת צו לפי סעיף 17 ללא שהתבקשה אף תגובת בעל העסק. הסיבה- בבקשה לא פורט כל נימוק המצדיק סגירת העסק על פי הקריטריונים שנקבעו בפסק דין מיאו והאו, ( לפיהם יש להוכיח את הסיכון הכרוך בפעילות העסק, אשר לא ניתן לאיינו בדרך מידתית יותר, זולת הפסקת פעילותו) ( עמ' 2 לפסק הדין).
בית המשפט הוסיף וציין כי שקל לאפשר למאשימה להשלים את הפירוט הנדרש, אך לא עשה כן משום שמצא שזה הליך לא ראוי.
וכך נכתב- "הגם שהחוק אינו קובע מה על המאשימה להראות בבקשה בכתב, לדידי על המאשימה להקדים בקשה מפורטת, במסגרתה יפורטו הראיות המצויות בידיה ובעילות שמצדיקות לדידה שימוש בסמכות לפי סעיף 17 לחוק וזאת כפי שנעשה בבקשות למעצר עד לתום ההליכים. בהיעדר פירוט כאמור, ולו המינימאלי, אין לאפשר דיון בבקשה ויש למחקה על הסף. מסקנה זו מתחזקת לאור העיתוי- שנתיים אחר גילוי העבירה ושנה לאחר הגשת כתב האישום." ( עמ' 3 לפסק הדין).

חקיקה:
חוק רישוי עסקים ,התשכ"ח- 1968ס' 17

פסיקה:
בר"ש 52462-02-18 מדינת ישראל נ. קאסם גולד גייט לשירותים ואח' (18.3.13)[פורסם בנבו]
בר"ע 2933-04-18 מדינת ישראל נ. גלאל (17.4.18)[פורסם בנבו]
צ"א 33362-05-18 המשרד להגנת הסביבה ת"א נ. עדיאל שגן (26.6.18) [פורסם בנבו]
עצ"מ 31053-08-18 מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה ת"א נ. עדיאל שגן (18.9.18) [פורסם בנבו]
רע"ס 26565-11-18 מדינת ישראל נ. מלכא (5.12.18) [פורסם בנבו]
בר"ש 25837-02-19 עירית טירת הכרמל נ. רובינוב (11.2.19) [פורסם בנבו]

מאמרים נוספים בעניין ס' 17-
סעיף 17- עדכוני פסיקה – דצמבר 17
ערור על החלטה למתן צו סגירה שיפוטי, ערעור בזכות – ס' 17
צו סגירה שיפוטי- ס' 17 לחוק רישוי עסקים – הקריטריונים להפעלתו
עיכוב ביצוע צו סגירה שיפוטי – ס' 17 לחוק