לא אחת מועלית טענה בבית המשפט כי יש לבטל כתב אישום מחמת "הגנה מן הצדק". מהות הטענה היא כי יש לבטל את כתב האישום, לא מנימוקים של הוראות החוק, אלא מן הנימוק שכך יהיה צודק לעשות.

במאמר זה ננסה להבהיר מהי טענה זו, מתי ניתן לטעון אותה ומהם המבחנים לאורם יפעל בית המשפט בבואו לשקול האם לקבל את הטענה.
עודכן לאחרונה-נובמבר 2018- בעקבות פסק דין ורדי.

ס' 149 לחוק סדר הדין הפלילי קובע מספר טענות מקדמיות אותן רשאי לטעון נאשם לאחר תחילת משפטו.  העשירית שבהן ( הוספה לחוק בשנת 2007) מאפשרת לנאשם לטעון כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

סעיף זה מיישם את דוקטרינת ההגנה מן הצדק המאפשרת לנאשם, אף בטרם ישיב לכתב האישום, לנסות ולשכנע את בית המשפט כי עצם קיום ההליך נגדו הינו בניגוד לעקרונות צדק והגינות (בניגוד לטענה כי ההליך מנוגד לחוק).

דהיינו- לבית המשפט יש סמכות לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית, ללא כל קשר לשאלה האם העבירה בוצעה על ידי הנאשם או לא.

עוד לפני הוספת הסעיף בחוק העונשין המאפשר לטעון טענה זו, אימצה הפסיקה את הדוקטרינה המאפשרת העלאת טענה כאמור.

בפסק דין יפת, נקבע כי דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" תחול בדין הישראלי, ובפסק דין בורוביץ' נקבעו הכללים לקבלת הטענה בבית המשפט. הכללים שנקבעו בפסק דין בורוביץ' מהווים את ההלכה הנוהגת עד היום, ומצוטטים כמעט בכל פסק דין בו מועלית הטענה.

טענת ההגנה מן הצדק, הינה טענה בעייתית במובן זה, שמצד אחד על בית המשפט לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ועל קיום הליך משפטי ראוי צודק והוגן, אך מאידך כאשר מתקבלת הטענה עלולים להיפגע אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים כגון האינטרס הציבורי שעבריינים יתנו את הדין על פשעיהם.

מלכתחילה התקבלה טענה זו רק במקרים יוצאי דופן, שכן מטרת החלת ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבא חשבון עם התנהלות לא ראויה או לא נכונה של רשויות.

בפסק דין בורוביץ' מציין בית המשפט, כי ייתכן והטענה תתקבל לא רק בשל התנהלות לא ראויה של רשויות, אלא גם כאשר הרשות התרשלה, או מטעמים שכלל אינם קשורים להתנהלות הרשות אך עדיין גורמים לכך שההליך יהיה בלתי הוגן.

בית המשפט, בבואו לבדוק אם לקבל את הטענה או לא, מיישם  מבחן בן 3 שלבים-

השלב הראשון–  מהו הפגם בהליך ומהי עוצמתו ( ללא כל קשר לאשמת או חפות הנאשם).

השלב השני– האם קיום ההליך הפלילי, למרות אותו הפגם, פוגע באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות. כאן בית המשפט מאזן בין האינטרסים השונים (הציבורי והאישי של הנאשם). בית המשפט בודק את נסיבות התיק העומד בפניו, מהי חומרת העבירה המיוחסת לנאשם, הראיות, נסיבות הנאשם וקורבן העבירה, עד כמה הפגם פוגע ביכולת הנאשם להתגונן, חומרת הפגיעה בזכויות הנאשם, והאם הרשות פעלה בזדון או בתום לב. המבחן האמור אינו מבחן אובייקטיבי, אלא נתון לשיקול דעתו של השופט היושב בדין, שומע את הצדדים, בוחן את התיק, ומפעיל את חוש הצדק הפנימי שלו.

השלב השלישי– לאחר שנעברו שתי המשוכות הראשונות, בודק בית המשפט האם ניתן לרפא את הפגם באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום. כאן יכול בית המשפט שלא לבטל את כל כתב האישום אלא רק אישומים ספציפיים, להתחשב בפגם בבואו לשקול את העונש שיוטל על הנאשם, או להורות כי הפגם יתוקן במהלך ניהול המשפט.

בית המשפט בודק האם ההחלטה להגיש כתב אישום חרגה ממתחם הסבירות, למרות שהחלטה שגויה להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין נתונה לביקורת של בג"צ, שכן גם בהליך ספציפי יכול בית המשפט לקבל החלטה בעניין.

עוד מציין בית המשפט כי מאחר ומדובר במבחן רחב וגמיש הפעלתו במקרים יוצאי דופן מחייבת זהירות רבה.

מתי תועלה הטענה–

טענת "הגנה מן הצדק"  הינה ממין הטענות המקדמיות, ולכן יש להעלותה כבר בפתיחת המשפט. אך ייתכן ובית המשפט יסבור כי עליו לשמוע ראיות על מנת להכריע בשאלה הזו, וייתן החלטתו רק בסיום המשפט.

עוד נקבע בפסיקה (פסק דין אמבר וציטוטים המובאים שם) כי, דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרת לבית המשפט לבדוק את ההליכים שקדמו להגשת כתב האישום ולהקפיד, גם במסגרת ההליך הפלילי, כי הרשות תפעל בסבירות, בהגינות ובאחריות.

פסק דין ורדי

בפסק דין ורדי הרחיב בית המשפט העליון את תחולת עקרון "ההגנה מן הצדק" גם למקרים בהם האכיפה המפלה נעשתה בשל רשלנות, או טעות בשיקול הדעת מצד הרשות. דהיינו מקרים של אכיפה מפלה שלא מתוך כוונת זדון, ובכלל זה הגשת כתב אישום תוך שיהוי. עם זאת צויין בפסק הדין כי, הפעלת העקרון במקרים כאלו תיעשה רק במקרים חריגים כאשר מדובר באפליה משמעותית הפוגעת בעקרונות הצדק וההגינות המשפטית.

בפסק דין ורדי נדונו שני מקרים. האחד העלה את שאלת תחולתה של הדוקטרינה במקרה בו טעות של הרשות הובילה להפליה בהעמדה לדין של מעורבים שונים באותה פרשה, והשני מקרה בו הרשות פעלה תוך שיהוי מכביד.

אכיפה מפלה ללא כוונת זדון
בפסק דין ורדי ציין בית המשפט כי לעיתים מחדלים ופעולות שביצעו רשויות האכיפה בתום-לב מביאים לכך כי רק חלק מהמעורבים הועמדו לדין, וזאת ללא סיבה.
לעניין האחריות שיש לייחס לרשות- בית המשפט מצא לנכון להבחין בין מקרים בהם אי ההעמדה לדין נבעה מרשלנות הרשויות, לבין מקרים בהם סדרי עדיפויות, שיקולי תקציב, או כח אדם הם שהביאו לתוצאה המפלה.
בית המשפט העליון סוקר את השתלשלות הפסיקה בעניין "אכיפה מפלה", וקובע כי "הטענה לאפליה פסולה בהעמדה לדין בעילה של הגנה מן הצדק, חולשת גם על מקרים בהם טוען הנידון כי נפל פגם בהעמדתו לדין, או בניהול הליך פלילי נגדו, ולו משום חדלונה של הרשות, בטעות שנפלה על ידה בתום לב, או בגין מחדלים מצידה (זאת לצד מקרים בהם פעלה הרשות בשרירות מכוונת, בחוסר תום לב, ומתוך שיקולים זרים". ( פס"ד ורדי, עמ' 38).

עם זאת ציין בית המשפט העליון כי, מאחר ובית המשפט הדן בטענה זו יביא בחשבון גם את העובדה שהרשות פעלה בתום לב, ללא מניע פסול, או בכוונת זדון הרי שרק מקרים נדירים וחריגים בהם נטען לאכיפה מפלה שאינה תוצאה של כוונת זדון, תתקבל טענת ההגנה מן הצדק.

שיהוי בהגשת כתב האישום
בנוסף קבע בית המשפט בפסק דין ורדי כי חלוף זמן משמעותי בהגשת כתב האישום יהווה בסיס לטענת הגנה מן הצדק כאשר משך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה הוא משמעותי וכאשר הפגיעה בהגנתו של הנאשם, בחרותו ובנסיבות חייו האישיות, עקב השיהוי בהגשת כתב האישום, היא ממשית וממוחשית, וכאשר אין בנמצא טעם מניח את הדעת להתנהלותה זו של הרשות מחמת מורכבות ההליך, ניהול החקירה או עומס מכביד. (פס"ד ורדי, עמ' 41)

לעניין "הגנה מן הצדק" בתיקי רישוי עסקים ראה:
חובת חקירת נאשם בטרם הגשת כתב אישום ברישוי עסקים
"אכיפה בררנית" ברישוי עסקים
הגנה מן הצדק- הבטחת רשות שלא להגיש כתב אישום

סעיפי חוק שאוזכרו:
חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 ס' 149(10)

פסיקה שאוזכרה:
עליון- רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ. יוסף ורדי ואח' (31.10.18)[פורסם בנבו]
ע"פ 3737/94 יפת נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221.
ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ. בורוביץ', פ"ד נט(6), 776, 803 ואילך.
תפ(חד') 2593/06 מדינת ישראל- המשרד לאיכות הסביבה נ. אמבר מכון לתערובות- אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ (30.1.08)[פורסם בנבו]